אופנויות שונות של מידה כנגד מידה

ד"ר אסתר קאפח, סיני, תשס"ח, כרך קמא

ראשי פרקים

דברי מבוא

א. חטא ועונש על פי הקו האלוהי המנחה של מידה כנגד מידה

ב. אירועי מידה כנגד מידה המתגלים בפעולות בורא העולם כלפי ברואיו ברצף ההיסטורי

ג. מידה כנגד מידה בדיני נזיקין בחברה האנושית

ד. מידה כנגד מידה כלפי מנהיגים מישראל ומאומות העולם

ה. שכר וגמול על התנהגות נאותה על פי המתווה של 'מידה כנגד מידה'

מסקנות

הערות שוליים

דברי מבוא

מתן שיעורים לנשים בחוגים שונים בשבתות הפך אצלי נוהל קבוע. נוהל זה הביא לכך שפעמים רבות בהכנת ההרצאות נתקלתי בתופעה התנ"כית 'מידה כנגד מידה'. החילותי ללקט את המקורות. לימים כאשר המאגר הלך ותפח, החלטתי להציץ 'בעובי הקורה'. את התוצאות הריני מגישה לכם במאמר הנוכחי. 

מה מהות העיקרון מידה כנגד מידה? כלל זה מגדיר תמורה לפי המעשה, או תגובה מותאמת בשלמות למעשה התחילי, הגורם. "במדה שאדם מודד, בה מודדין לו" (סוטה א ז) והכוונה במקור זה מודדים לו מן השמיים. ובשימוש לשון היומיום – כיחסו של אדם לאחרים, כן יחס האחרים אליו. במילון אבן שושן ניתן לראות ניו-אנסים שונים של הביטוי 'מידה' א. מידת סדום – דרך התנהגות רעה ומושחתת. ב. איש מידות: 1. אדם גבה קומה ורחב ממדים, 2. אדם בעל תכונות מצוינות ובעל שיעור קומה במובן הרוחני. ג. קיימים שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהם, הכללים לביאור דברי התורה ולהסקת הלכות, כפי שסיכם ר' ישמעאל. כמו כן, 32 מידות האגדה נדרשת בהם. מידות אלה נוסחו ע"י ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי[1].  

ניתן לראות בכלל היהודי 'מידה כנגד מידה' – עיקרון מוסרי, התנהגותי ומשפטי מאוד מרכזי בתורה, זהו עיקרון יסוד בהבנת השכר והעונש במקרא. מהותו של עיקרון זה שאלוהים גומל לבני אדם באותו האופן שבו הם מתנהגים, ואף בית דין צריך להתייחס ולענוש את המובאים לפניו, ביחס ישר למעשיהם ובהתאם לאופן שבו התנהגו כלפי האחרים. ענישה של מידה כנגד מידה הייתה מקובלת בתרבויות הקדומות, ונראה ששימשה קנה מידה לגיבוש מושג הצדק.

במאמר הנוכחי אסקור אירועי מידה כנגד מידה (בראשי תיבות מכ”מ[2] ) בתנ"ך ובספרות חז"ל וננסה למפות את האופנויות השונות של העיקרון מידה כנגד מידה - עיקרון שלמעשה שזור במקרא כולו כחוט השני. אולם, יש צורך בניסוח והגדרה של מידה כנגד מידה לא רק על פי המודל הקלאסי, מעשה ותגובה, אלא באופן שמכוון לכלל אירועי מכ”מ של המקרא. לצורך כך נביא את תכני התורה לאירועיהם השונים מחד גיסא, ונבדוק את האופן שבו הם מובאים מאידך גיסא. בתהליך הקטלוג והמיפוי נמצאו חמש אופנויות שונות של מידה כנגד מידה ואלו הם:

א. חטא ועונש על פי הקו האלוהי המנחה של מידה כנגד מידה

ב. אירועי מידה כנגד מידה המתגלים בפעולות בורא העולם כלפי ברואיו ברצף ההיסטורי

ג. מידה כנגד מידה בדיני נזיקין בחברה האנושית

ד. מידה כנגד מידה כלפי מנהיגים מישראל ומאומות העולם

ה. שכר וגמול על התנהגות נאותה על פי המתווה של 'מידה כנגד מידה'

 

א. חטא ועונש על פי הקו האלוהי המנחה של מידה כנגד מידה

יתוארו להלן שמונה אירועים מרכזיים המובאים ברובם בספר בראשית. הרעיון החוזר ונשנה באירועים אלה הינו חטא ועונש על פי הקו האלוהי המנחה של מידה כנגד מידה. כמו כן, החטא והעונש סמוכים זה לזה על ציר הזמן. 

 

א1  "ותקח מפריו ותאכל" (בראשית ג ז) האשה ניצלה את מעמדה ונתנה לאישה עמה ויאכל, לכך היא נענשה מידה כנגד מידה. "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך" (בראשית ג טז) - מסביר הרמב"ן: "...שתעניש אותה שתהיה נכספת מאד אל בעלה, ולא תחוש לצער ההריון והלידה, והוא יחזיק בה כשפחה, ואין המנהג להיות העבד משתוקק לקנות אדון לעצמו, אבל יברח ממנו ברצונו. והנה זה מידה כנגד מידה, כי היא נתנה גם לאישה ויאכל במצותה, וענשה שלא תהיה היא מצווה עליו עוד, והוא יצווה עליה כל רצונו".

א2  הנחש היה עָרום מכל חיית השדה. הוא ניצל את עורמתו בחטא עץ הדעת להחטיא את האדם. ענשו בכך שאברי התנועה שלו נלקחים ממנו. הוא הופך לארור מכל חיית השדה. הוא ביקש להתקרב אל האישה ולשוחח איתה ואילו הקב"ה מרחיק אותו ממנה ויוצר איבה בינו לבין האישה וצאצאיה. בלשון הכתוב: "ויאמר ה' אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה על גחנך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך: ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב" (בראשית ג יד-טו).

א3  רצח הבל על ידי קין עובד האדמה. קין נענש ביציאה לגלות. קין הופך להיות נווד. הנימוק מופיע בפסוק: "וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ. כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ; נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ" (בראשית ד יא-יב). באותה מידה שהאדמה קבלה את דמי אחיך שנרצח, כך האדמה לא תיתן לך את יבולה.

א4  "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ" (בראשית ו יא-יב)  – עד כאן תיאור החטא בקרב בני דורו של נח. התגובה לא אחרה לבוא והיא מתוארת בפסוק הבא: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ" (בראשית ו יג) – העונש. ניתן לראות כי במבול העונש ניתן מידה כנגד מידה: אלוהים משחית את הארץ שנשחתה על ידי האדם.

א5  במגדל בבל ניכר החותם של מידה כנגד מידה (בראשית, פרשת נח, פרק יא). האנושות מנסה להתאחד כנגד האל תוך ניצול גורם השפה האחידה לכולם. כעונש היא מפוזרת, והשפה הכלי שבו הם משתמשים להתאחד, נבללת לשפות רבות. סיפור מגדל בבל עורר עניין רב במהלך ההיסטוריה. חז"ל ניסו לאפיין את חטאם המדויק של בני "דור הפלגה" - בוני מגדל בבל. לפי חלק מהדעות, ניסו בוני המגדל למנוע את בואו של מבול נוסף. יש מדרשים הרואים במגדל בבל ביטוי לכוחה השלילי, במקרים מסוימים, של האחדות, כאשר היא משמשת למטרות לא רצויות, במקרה זה מרידה באלוהים.

א6  "ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח" (בראשית יט כו – פרשת וירא). אשתו של לוט חטאה במלח על כן לקתה במלח. מה היה חטאה? אמר לה לוט תני מעט מלח לאורחים. אמרה לו אף את המנהג הרע אתה בא להנהיג במקום הזה (רש"י שם).

א7  התורה מספרת על יוסף: "והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם" (בראשית לז ב). רש"י אומר על פסוק זה: כל רעה שהיה רואה באחיו היה מגיד לאביו: שהיו אוכלים אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותם עבדים, וחשודים על העריות. ובשלושתם לקה: וישחטו שעיר עזים במכירתו ולא אכלוהו חי; ועל דבה שקראו בני השפחות עבדים – לעבד נמכר; ועל העריות – "ותשא אשת אדניו את עיניה אל יוסף ותאמר שכבה עמי" (בראשית לט ז).

א8 פרשת המרגלים בספר במדבר הכתוב מספר "וימתו האנשים מוציאי דיבת הארץ רעה במגפה לפני ה'" (במדבר יד לז) מסביר רשי מתו באותה מיתה ההגונה להם, מידה כנגד מידה, הם חטאו בלשון ונשתרבב לשונם עד טבורם, ותולעים יוצאים מלשונם ובאים לתוך טבורם. לכך נאמר במגפה – ב מנוקדת בפתח. וזהו "לפני ה'" באותה הראויה להם על פי מידותיו של הקב"ה שהוא מודד מידה כנגד מידה.

לסיכום, מן האירועים אשר נסקרו לעיל, נראה כי הקדוש ברוך הוא, בורא העולם מעורב מאוד בהנהגת עולמו בחיי היומיום. כאשר האדם יציר כפיו סורח, מועד, חוטא או נכשל בצורה כלשהי, הוא מתגלה בעולם בכבודו ובעצמו ומעניש את החוטאים. מיד לאחר המבול נקבע כלל ברור במקרא בהתייחסות למעשה רצח: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כי בצלם אֱלֹהִים עשה את הָאָדָם" (בראשית ט ו). מידה כנגד מידה, אדם אחר ישפוך דם של שופך דם. יש יחס ישיר בין החטא לבין העונש. הענישה סמוכה לחטא. יתרה מזו, ניכרת מגמה של התאמת העונש לחטא. באופן זה בורא עולם מנחיל לנו ברואיו עלי אדמות את הקו ההתנהגותי המנחה של חטא ועונש - מידה כנגד מידה.

 

ב. אירועי מידה כנגד מידה המתגלים בפעולות בורא העולם כלפי ברואיו ברצף ההיסטורי

לעיתים קיימים אירועים ותרחישים למיניהם בהם הקב"ה מצהיר על התערבותו בנעשה בעולם למען מטרה מסויימת. ולעיתים מעורבותו של ריבון העולמים מתבצעת ללא הצהרה פומבית מקדימה. על פי רב יש מרחק בין האירוע לתגובה בציר הזמן. האם נכון לומר שהשגחת ה' על ברואיו נעשית על פי הקו המנחה של מידה כנגד מידה באירועים אלה?

 

ב1  אירוע בין בני הזוג רחל ויעקב אבינו. אמרה רחל ליעקב "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי. ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת אלהים אנכי" (בראשית ל א-ב). ורוח הקודש אומרת "החכם יענה דעת רוח" (איוב טו ב). אמר יעקב לרחל: וכי משנה לקיסר של הקב"ה אני? אמר לו הקב"ה: חייך בלשון שאמרת: "התחת אלהים אני" בו בלשון בנה עומד ואומר לבניך: "התחת אלהים אנכי" (תנחומא ויצא יט). ברם, ניתן לראות באור אחר את האירוע הזה בין בני הזוג. אומרת נחמה ליבוביץ (עיונים בספר בראשית, ע' 234) יעקב אמר מלים אלה כדי להיפטר מעול האחריות ומבקשתה של רחל שיתפלל עליה, ושיהיה שותף בצערה. בניגוד ליוסף שאמר כך לאחיו לאחר מות אביהם ונחשבה לו לצדקה "אל תיראו, כי התחת אלהים אני" יוסף באמרו מלים אלה מכיר בגבולותיו, בקטנות ערכו כדי לשחרר את אחיו מפחד.

ב2  שני אירועי מידה כנגד מידה בסיפור המקראי אודות יהודה לאחר מכירת יהודה את יוסף לישמעאלים. 1. נמצא שיהודה אשר גרם לאביו תחושת שכול ואבל במשך 22 שנה, ידע אף הוא שכול במות שני בניו ער ואונן, ואח"כ מתה עליו בת שוע (בת שבע) אשתו הראשונה. 2. בקשר לתמר כלתו אומר יהודה לרעהו העדולמי: "הנה שלחתי הגדי הזה ואתה לא מצאתה" (בראשית, וישב לח כג). אמרו חז"ל לפי שרימה יהודה את אביו בגדי עזים, שהטביל כתונת יוסף בדמו, רימו גם אותו בגדי עזים (רש"י, שם).

ב3  ר' סעדיה בן דוד אלדמארי  [3] בעל מדרש הביאור אומר (כרך א, ע' שג): עשר המכות כולן מידה כנגד מידה: מפני מה הביא עליהם דם, לפי שלא היו מניחים בנות ישראל לטבול מטומאתם שלא יהיו פרים ורבים.

צפרדע – למה? לפי שהיו אומרים לבני ישראל להביא להם שקצים ורמשים ודגים.

כינים – למה? ששמו את ישראל מכבדי חוצות ושווקים, לפיכך נהפך עפרם לכינים.

ערוב - למה? שהיו המצרים אומרים לישראל להביא להם דובים ואריות והיו מצירין להם לפיכך, הביא עליהם הקב"ה חיות מעורבבות. ועוד שהיו אומנים את בניהם, והיה מוציאם הישראלי לחוץ ובא הערוב ואוכלם, וכשהיה נכנס המצרי ושואל היכן בני, אומר לו בא ארי נטל אחד, הזאב – אחד, הנמר – אחד, הדב – אחד.

מכת הדבר – למה? ששמו ישראל רועי צאן ורועי גמלים בהרים ובמדבריות.

שחין – למה? ששמו בני ישראל מחממין להם חמין ומצננין להם צונן לפיכך, לקו בשחין שלא יכלו ליגע בגופן.

ברד – למה? ששמו ישראל נוטעים להם אילנות, גנות, פרדסים וכרמים לפיכך, הביא עליהם ברד ושבר אילנותיהם.

ארבה – למה? ששמו ישראל זורעים להם חיטים ושעורים.

חושך – למה? שהיה אומר המצרי לישראל הנח הנר דולק על ראשך עד שאכל ואשתה, ואם אתה מזיזו אחתוך את ראשך.

מכת בכורות – למה? בשל התעללות מצרים בישראל בגזרתם, כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. "ואמרת אל פרעה כה אמר ה': בני בכרי ישראל: ואֹ‏מר אליך שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו, הנה אנכי הֹ‏רג את בנך בכרך" (שמות ד כב -כג).

ב4  נתייחס ליועצים של פרעה: בלעם, איוב ויתרו. הגמרא במסכת סוטה, יא ע"א, מגדירה את עונשיהם של שלושת יועצי פרעה מידה כנגד מידה. פרעה זימן את יועציו לדון בבעיית התרבות בני ישראל והתעצמותם: "הבה נתחכמה לו פן ירבה". בלעם בן בעור, נביא אומות העולם הציע "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון" כיון שמושיעם של ישראל עתיד להיות בן. בלעם אף שכלל את עצתו והציע למנות את המיילדות העבריות לביצוע גזרה זו.  איוב  לא הסכים עם גזירה זו, אך שתק ולא הגיב.  יתרו  היועץ השלישי מחה בכל תוקף נגד הגזרה עד אשר הפך להיות נרדף ונאלץ לברוח למדין.  בלעם שיעץ – נהרג בחרב במלחמת ישראל במדין על ידי בני אותה אומה שיעץ להשמידה. איוב  ששתק נידון לייסורים קשים מנשוא. יתרו  שהתנגד – זכה לפתוח את ביתו בפני האיש שלימים הפך מושיעם של ישראל, הוא משה שנשא את בתו צפורה לאישה.

ב5 הזקנים היו אמורים ללוות את משה ואהרון בשליחות לפרעה ככתוב "ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים" (שמות ג יח). אולם אל ארמון פרעה הגיעו משה ואהרון ללא הזקנים כמאמר הכתוב "ואחר באו משה ואהרון ויאמרו אל פרעה" (שמות ה א). אמרו רבותינו נשמטו להם הזקנים אחד אחד. כיון שהלכו להם אמר הקב"ה: כך עשיתם? חייכם שאני פורע לכם – אימתי? בשעה שעלה משה ואהרון עם הזקנים להר סיני לקבל תורה. החזירם הקב"ה. שנאמר "ואל הזקנים אמר שבו לכם בזה"  (רש"י, שמות כד יד).

ב6 הגמרא במסכת סנהדרין דף נב מציינת סיבה נוספת למותם של נדב ואביהו, בני אהרון. בעת חנוכת המשכן היו משה ואהרון מהלכים ונדב ואביהו מהלכים אחריהם. אמר לו  נדב לאביהו: אימתי ימותו שני זקנים הללו ואתה ואני ננהיג את הדור – אמר הקב"ה נראה מי קובר את מי? הגמרא מסיימת בפתגם עממי 'לא מעט גמלים זקנים מגיעים לשוק ברגליהם כשהם נושאים על דבשותיהם עורות של גמלים צעירים למכירה'. עולים הרהורים מן הגמרא הלא תגובתו של אביהו לא מוזכרת ואין אפילו רמז להסכמתו להצעת נדב, אלא שתק ומשום ששתק נענש. מכאן אנו למדים 'שתיקה כהודאה'. איוב ששמע על העניין נחרד הלא גם הוא שתק לנוכח עצת בלעם הרשע וקיבל את המגיע לו על שתיקתו.

ב7 "אם אמר יאמר העבד אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני לא אצא חפשי. והגישו אדניו אל האלהים והגישו אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם" (שמות כא ו-ז). זהו גנאי לעבד על שקנה אדון לעצמו ונרצע באזנו, שהרי שמע במעמד הר סיני "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (שמות כ ב). אמר רבן יוחנן בן זכאי (קידושין כב ע"ב): "אזן זאת ששמעה על הר סיני: 'לא תגנב' והלך וגנב תרצע. ואם מוכר עצמו, אזן זאת ששמעה על הר סיני:  'כי לי כל בני ישראל עבדים' (ויקרא כה נה), והלך וקנה אדון לעצמו תרצע".

לסיכום, הקו המאפיין את האירועים שתוארו לעיל בפרק ב, הינה התנהגות שאינה נאותה. התנהגות זו מתבטאת בכמה אופנים: יחס בלתי ראוי לבת הזוג, קנאה והתעללות בין אחים, מכירת אח, שקר ומרמה, ניצול לרעה של העבדים, כפירה בה', אי קיום דבר אלהים וכפיות טובה. על כך גומל הקב"ה במידה כנגד מידה. התנהגות זו מוארת ומתבהרת לאור גישתם הפרשנית של חז"ל. אופייני לכל האירועים האלה שהתמורה או התגובה לא היתה מיידית כמו באירועי פרק א, אלא הקב"ה נפרע מהחוטאים בשלב מאוחר יותר ברצף ההיסטורי.

 

ג. מידה כנגד מידה בדיני נזיקין בחברה האנושית

התורה מפרטת אירועים רבים ומגוונים של נזקים בתוך חברת בני אדם ובכולם ניכר הפורמט של מידה כנגד מידה. צחי הרשקוביץ[4] מתיחס לדיני נזיקין המובאים בשתי פרשיות בתורה. הוא רואה במידה כנגד מידה עיקרון תורני בולט בכל הדינים החברתיים. 

 

ג1 פרשת משפטים, בספר שמות כא, יב-כח, מתארת בפירוט דיני נזיקין במתכונת של מכ"מ:

            מכה איש ומת מות יומת.
            וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תיקחנו למות.
            ומכה אביו ואמו מות יומת.
            וגנב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת.
            ומקלל אביו ואמו מות יומת.
            וכי יריבן אנשים והכה איש את רעהו באבן או באגרוף ולא ימות ונפל למשכב.
            אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה רק שבתו ייתן ורפא ירפא.
            וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט ומת תחת ידו נקם ינקם.
            אך אם יום או יומיים יעמד לא יקום כי כספו הוא.
            וכי יכה איש את עין עבדו או את עין אמתו ושחתה לחופשי ישלחנו תחת עינו.
            ואם שן עבדו או שן אמתו יפיל לחופשי ישלחנו תחת שנו.

ג2  אירוע נוסף מודגש במקור זה בפרשת משפטים. אירוע זה מתיחס לאישה הרה. אף כאן בולט העיקרון של מידה כנגד מידה, במקרה שבו אנשים רבים ופוגעים באישה הרה וזה לשון הכתוב: "וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים: וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ: עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן, יָד תַּחַת יָד, רֶגֶל תַּחַת רָגֶל: כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה, תַּחַת חַבּוּרָה:" (שמות כא כב-כה). 

ג3 בתיאור הדין של עד זומם במשפט העברי, שוב בא לידי ביטוי העיקרון של 'מידה כנגד מידה'. עד זומם הוא עד שהעיד שקר במטרה לגרום נזק לזולת, ועונשו הוא שעושים לו כאשר זמם לעשות, מידה כנגד מידה. "וְהִנֵּה עֵד שֶׁקֶר הָעֵד שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְהַנִּשְׁאָרִים יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת עוֹד כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ וְלֹא תָחוֹס עֵינֶךָ נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ עַיִן בְּעַיִן שֵׁן בְּשֵׁן יָד בְּיָד רֶגֶל בְּרָגֶל" (דברים יט יח-כא).
המוטיב המרכזי של כל הפרשה הנוכחית הוא נפש תחת נפש, או ליתר דיוק, מידה כנגד מידה. לפחות תשע עשרה פעמים משתמשת התורה בעיקרון זה בהצגת דיני נזיקין. על פי חוקי המקרא והמשפט המקראי, מי שפגע באחר יש לפגוע בו באותו האופן חיזוק לכך ניתן לראות בפרשת אמור (ויקרא כד י-כג). התורה חוזרת על אותו נוהל של דיני נזיקין: "וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת. וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ. שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ" (ויקרא כד יז-כ). אמנם חז"ל בפירושם עידנו את המשמעות, ופירשו שאין להבין את הפסוק לפי הפשט באופן מילולי אלא באופן רעיוני. לפי תפיסתם אין לפגוע באיבר של הפוגע ממש, אלא יש לפצות את הנפגע בתמורה כספית שוות ערך לאבר שנפגע.

 

ד. מידה כנגד מידה כלפי מנהיגים מישראל ומאומות העולם

דוגמאות למידה כנגד מידה, מובאות על מנהיגי אומות העולם, מחריבי עם ישראל במהלך הדורות. גם על אישים בעלי שם ומנהיגים מישראל לא חסרות דוגמאות להנהגה אלוהית על פי המתווה של 'מידה כנגד מידה'. נציג להלן דוגמאות אחדות.

ד1  פרעה אמר "הבה נתחכמה לו" וענשו היה שהתחכמו לו והטעו אותו: הטעיה א. דברי המיילדות אל פרעה "כי לא כנשים המצרית העברית" (שמות א ט). הטעיה ב. "היאורה תשליכוהו" (שם א כב) משה הושם ביאור בתיבת גמא ואף על פי כן נשאר בחיים. הטעיה ג. בת פרעה לא ידעה את מי הצילה ומי המינקת אשר לה היא משלמת שכר. הטעיה ד. עשר המכות באו באופן שיטעה את פרעה לחשוב, שבאו כמנהגו של עולם. הטעיה ה. פרעה רדף אחרי בני ישראל החונים על הים, והנה נבקע הים ובני ישראל נכנסו לתוכו. פרעה טעה וחשב שגם הוא יוכל לעבור בתוך הים ביבשה עם כל חילו (שמות דעת מקרא ע' 17).

נוסף לכך, פרעה הבין את השפעת מכת בכורות על התמוטטותה של המשפחה המצרית והעם המצרי כולו. מידה כנגד מידה, הוא ראה את גודל האסון שרצה להמיט על בני ישראל בגזרתו "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" (קאפח, 2008)[5].

ד2 סנחריב[6]  נתגאה לפני המקום על ידי מלאך ולכן נענש בידי מלאך. סיפור התרברבותו מופיע במלכים ב "ויאמר אליהם רבשקה...כה אמר המלך אל ישיא לכם חזקיהו כי לא יוכל להציל אתכם מידו ואל יבטח אתכם חזקיהו אל ה' לאמר הצל יצילנו ה' ... הצל הצילו אלהי הגויים איש את ארצו מיד מלך אשור...מי בכל אלהי הארצות אשר הצילו את ארצם מידי כי יציל ה' את ירושלים מידי" (מלכים ב יח יז-לה). סיפור מפלתו של סנחריב לא אחר לבוא והוא מתואר בפרק הבא: "ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור מאה שמונים וחמישה אלף וישכימו בבקר והנה כלם פגרים מתים ויסע וילך סנחריב מלך אשור וישב בנינוה. ויהי הוא משתחוה בית נסרוך אלהיו ואדרמלך ושראצר הכוהו בחרב והמה נמלטו ארץ אררט וימלך אסר-חדון בנו תחתיו" (מלכים ב יט לה-לז).

ד3 נבוכדנצר[7]  מלך בבל הכשדי, אמר: "אין באי העולם כדאי לדור ביניהם אלא אעשה לי עב קטנה ואדור בתוכה... " (תוספתא, סוטה ג ו) עיקרון זה אף הנחה אותם בהסבר על צורת מותו של אדם. נבוכדנצר חשב עצמו אלוה, עשה פסל מזהב בדמותו, ובקש שישתחוו לפניו. חנניה מישאל ועזריה סרבו, המלך השליכם לכבשן האש והם ניצלו. נבוכדנצר נענש ע"י שהוגלה למדבר לשבע שנים ואכל עשב כבהמה.

ד4 שמשון[8]  הגיבור משבט דן, השופט השנים עשר, והאחרון המתואר בספר שופטים, הלך אחרי עיניו ולפיכך ניקרו פלשתים את עיניו. הלך אחר עיניו באשר לשלושת בנות פלישתים: הראשונה מתוארת בתחילת פרק יד "וירד שמשון תמנתה וירא אשה בתמנתה מבנות פלישתים" למרות הויכוח עם אביו עונה שמשון "אותה קח לי כי היא ישרה בעיני". האשה השניה מתוארת בתחילת פרק טז "וילך שמשון עזתה וירא שם אשה זונה ויבא אליה". האשה השלישית מתוארת בהמשך הפרק בפסוק ד "ויהי אחרי-כן ויאהב אשה בנחל שורק ושמה דלילה" אשה זו הביאה עליו את הקץ. "ותגלח את שבע מחלפות ראשו ותחל לענותו... ויאחזוהו פלישתים וינקרו את עיניו" (שם טז יט-כא).
נוסף לכך, מסופר בספר שופטים בפרק טו "וימצא לחי-חמור טריה וישלח ידו ויקחה ויך בה אלף איש" בעקבות הצלחתו זו חטא בחטא הגאווה והיהירות בשעה שהתהלל בגבורתו באמרו "ויאמר שמשון בלחי החמור חמור חמרתים בלחי החמור הכיתי אלף איש" (שופטים טו טז). מיד אחר כך נאמר "ויצמא מאד" עד שהודה ואמר "אתה נתת ביד עבדך את התשועה הגדולה הזאת ועתה אמות בצמא ונפלתי ביד הערלים" (שם יח). הודאתו בטעותו הובילה לפתרון הבעיה "ויבקע אלהים את המכתש אשר בלחי ויצאו ממנו מים וישת ותשב רוחו ויחי על כן קרא שמה עין הקורא אשר בלחי עד היום הזה". עין הקורא על שם "ויקרא אל ה'" (שם יט).

ד5  דוד - עונשו של דוד על לקיחת בת-שבע מאוריה החיתי – כבשת הרש, נוהל אף הוא על פי העיקרון של מידה כנגד מידה באמצעות אבשלום בנו. אבשלום מנהיג המרד, רוצה להראות לעם שהוא איננו מתכוון להחזיר את המלכות לאביו ובכדי לבסס את נאמנותם אליו, אבשלום שכב בכפיה עם עשר הפילגשים שדוד השאיר לשמור על הבית. המעשה בוצע על גג ארמון המלוכה באהל מיוחד שהוקם לצורך הדבר, לעיני כל ישראל באופן פומבי. ובלשון הכתוב: "ויטו לאבשלום האהל על הגג ויבא אבשלום אל פלגשי אביו לעיני כל ישראל" (שמואל ב יב יא). מעשה זה נעשה על פי עצתו של אחיתופל, וקיים למעשה את הנבואה של נתן הנביא[9]. "הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ, וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת" (שמואל ב טז כב).

ד6 אבשלום[10]  בנו השלישי של דוד המלך. היה ידוע כיפה תואר במיוחד. הכתובים מתארים זאת במפורש: "וכאבשלום לא היה איש בישראל להלל מאד מכף רגלו עד קדקודו לא היה בו מום ובגלחו את ראשו...לימים אשר יגלח כי כבד עליו וגלחו ושקל את שער ראשו מאתים שקלים באבן המלך" (שמואל ב' יד כה-כז). שערותיו היפות היו סיבת גאוותו והם היו מסימני הנזירות – תופעה נפוצה באותם הימים. שערותיו נטלו חלק במותו של אבשלום כמסופר במקרא: "ויקרא אבשלום לפני עבדי דוד ואבשלום רוכב על הפרד ויבא הפרד תחת שובך האלה הגדולה ויחזק ראשו באלה ויתן בין השמים ובין הארץ והפרד אשר תחתיו עבר" (שמואל ב יח ט). נתגאה בשערו, לפיכך נתלה בשערו בעץ האלה, כאשר ברח מפני יואב בן צרויה שר צבא דוד.

ד7 מנשה מלך יהודה[11]. בספר מלכים ב הקב"ה מודיע שהוא ישלם לישראל 'רעה תחת רעה'. "יַעַן אֲשֶׁר עָשָׂה מְנַשֶּׁה מֶלֶךְ יְהוּדָה, הַתֹּעֵבוֹת הָאֵלֶּה, הֵרַע מִכֹּל אֲשֶׁר עָשׂוּ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר לְפָנָיו; וַיַּחֲטִא גַם אֶת יְהוּדָה בְּגִלּוּלָיו. לָכֵן, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל יְרוּשָׁלם וִיהוּדָה...יען אשר עשו את הרע בעיני...וישכב מנשה עם אבתיו ויקבר בגן ביתו בגן עזא" (מלכים ב, כא יא-יח) אף כי מת בדרך הטבע לא זכה מנשה בגלל מעשיו להיקבר בסמוך להם אלא בגן ביתו בגן עזא (דעת מקרא שם).
יתר על כן, בדברי הימים ב לג יא-יט מסופר על לכידת מנשה בידי אשור והבאתו כשבוי לבבל שבה שהה מלך אשור באותם הימים, תקופה שנמשכה עד אשר שב בתשובה, וזה לשון הכתוב: "ויבא ה' עליהם את שרי הצבא אשר למלך אשור וילכדו את מנשה בחחים ויאסרוהו בנחשתים ויוליכוהו בבלה: וכהצר לו חלה את פני ה' אלהיו ויכנע מאד מלפני ה' אלהי אבתיו: ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחנתו וישיבהו ירושלם למלכותו וידע מנשה כי ה' הוא האלהים:"

ד8 אחאב[12]. בספר מלכים א מסופר כי לאחר שאחאב מנצח את אויבו בן הדד מלך ארם, הוא כורת עימו ברית במקום להורגו. אחד מבני הנביאים מחופש לחייל בודה סיפור שבו הוא התבקש לשמור על אדם ועונשו הוא ש'נפשו תהיה תחת נפשו או כיכר כסף ישקול' במקרה שיתן לו לברוח. כאשר המלך אומר לו שהוא למעשה חרץ את משפטו שלו, האיש מסיר את התחפושת שעליו. הוא מגלה את עצמו כנביא ואומר למלך את דבר ה': "יַעַן שִׁלַּחְתָּ אֶת אִישׁ חֶרְמִי מִיָּד וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ" (מלכים א כ לה-מג). במילים אחרות: האיש שהחרמתי וגזרתי עליו מיתה, אתה אחאב החיית על כן הגזרה תעבור אליך, והעם שלא מיחה בידך צפוי לעונש באותה מידה.

ד9  הלל[13]  נשיא הסנהדרין האחרון בתקופת הזוגות, המחיש את ההתגלמות של מידה כנגד מידה, כאשר במסכת אבות פרק שני משנה ז אמר לגולגולת שצפה על המים "על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון". הרמב"ם מפרש: "את נהרגת על שהרגת זולתך ואותו שהרגך עתיד ליהרג. והכוונה בדבר זה שפעולות הרע חוזרות על עושיהן...ואמרו חכמים במדה שאדם מודד בה מודדין לו" (סנהדרין צ א)[14].

לסיכום, מדרשים ופרשנים שונים, רואים בהרבה מהתנהלותם של אישים בתנ"ך ביטוי לתפיסה הזו של מידה כנגד מידה. תפיסה זו אינה רק נחלתם של אישים ודמויות מרכזיות בעם ישראל, אלא גם כלפי מנהיגים מאומות העולם. מנהיגי אומ"ה הכבידו עולם על עבדיהם בני ישראל, דרשו מהם למרוד באלוהים ולהמיר את דתם, וכן חטאו בחטא הגאווה והיהירות. ברם, גם ממנהיגי ישראל יש שחטאו בחטא הגאווה, אולם בשונה ממנהיגי אומ"ה אצל מנהיגים מישראל ניכרים חטאים נקודתיים וכל אחד מהם מטופל בהתאם לחטא כמו בסיפור 'כבשת הרש'. נראה כי יש הקפדה רבה בהתנהלותם של נציגי ציבור. בפרשת יתרו מסופר כי משה כורע תחת הנטל של הנהגת העם מבוקר עד לילה. תופעה זו לא נעלמת מעיני יתרו חותן משה, והוא מייעץ למשה לבחור עוזרים בעלי תכונות מתאימות למנהיגי ציבור: "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל, יראי אלוקים, אנשי אמת, שונאי בצע" (שמות יח כא).

 

ה. שכר וגמול על התנהגות נאותה על פי המתווה של 'מידה כנגד מידה'

למעשה בכל ארבעת הפרקים עד עתה נסקרו אירועים של התנהגות שלילית במידה זו או אחרת ועל כן זכו לעונש בהתאמה על פי המתווה של 'מידה כנגד מידה' בפרק הנוכחי נסקור אירועים של התנהגות חיובית ובצידה שכרה ההולם לה.

ה1  אברהם>[15]  – מדמותו ואורח חייו למדים שמידה כנגד מידה נוהגת אף במידת ההטבה, התוספתא מביאה דוגמאות ממאורעות שעברו על ישראל בעקבות מעשיו הטובים של אברהם. על פי הפסוק "ועושה חסד לאלפים" מידת ההטבה נמשכת עד אלף דור והיא פי חמש מאות ממידת הפורענות שממשיכה עד הדור החמישי בלבד. חז"ל מבהירים הכוונה כאן היא לאדם הסולח על הפגיעה בו (תוספתא, סוטה, ד, א). אברהם הראשון בעולם של עובדי אלילים עמד על האמת בדבר קיומו של אלוהים, שנאמר "ויקרא שם בשם ה', אל עולם" (בראשית כא לג). מאז לא חדל מלהפיץ תורה זו ברבים בכל הזדמנות. חז"ל תיארו את דמותו הרוחנית של אברהם באומרם: "כל מי שיש בידו שלושה דברים הללו הרי זה מתלמידיו של אברהם אבינו... עין טובה, ונפש שפלה, ורוח נמוכה" (אבות ה יז).

ה2 יוסף[16]  "ויאמר פרעה אל יוסף ראה נתתי אותך על כל ארץ מצרים. ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתן אותה על יד יוסף" (בראשית מא, מא-מה). אמר ר' יודן בשם ר' בנימין בן לוי (מדרש הגדול לספר בראשית ע' תשיג)[17]: יוסף משלו נתנו לו.
הפה שלא נשק בעבירה,           "ועל פיך ישק כל עמי".
הגוף שלא נגע בעבירה,             " וילבש אותו בגדי שש".
צוואר שלא הרכין לעבירה,         "וישם רביד הזהב על צוארו".
ידים שלא משמשו בעבירה,       "ויסר המלך את טבעתו מעל ידו ויתן אותה על יד יוסף".
רגלים שלא פסעו בעבירה,         "וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו".

מחשבה שלא חשבה בעבירה, תבוא ותקרא חכמה, "ויקראו לפניו אברך" אב בחכמה ורך בשנים.
"ויאמר פרעה אל יוסף אני פרעה ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים" (בראשית מא מד). אנו מוצאים בחיי יוסף הנער והמנהיג המושל על כל ארץ מצרים, שני אירועים של מידה כנגד מידה, אחד בפן השלילי של חטא ועונש (ראו לעיל סעיף א7) ואחד בפן החיובי במהפך שחל בחייו בארמון פרעה לאחר פתרון חלומותיו.

ה3 שפרה ופועה - מידה כנגד מידה בהיבט חיובי. המיילדות העבריות שפרה ופועה לא מלאו אחר הצו שהוצא נגדן ואף הגדילו לעשות שהחיו את הילדים. הקב"ה גמל להן שזכו להקים מזרען בתי כהונה, בתי לוויה ובתי מלכות. חכמים קושרים את הכינוי של פועה לדרך טיפולה בתינוקות. פועה זו מרים, שפועה ומדברת והוגה לולד, כדרך הנשים שמפייסות תינוק הבוכה" (רש"י, שמות א טו). הכינוי שבו זכתה שפרה, קשור לאופן הטיפול שלה בתינוקות. לפי רש"י שפרה זו יוכבד, על שם שמשפרת את הולד" (רש"י, שמות א טו)
חז"ל רצו לומר שבסיפור על מעשיהן של אותן נשים, התורה רומזת לנו שהן לא רק עזרו לנשים העבריות ללדת במובן הפיזי, אף שגם זה אינו דבר של מה בכך, אלא ייִלדו את עם ישראל במובן הרחב של המושג. הווי אומר שבתוך החושך של שיעבוד מצרים הן היו המחנכות הנושאות את מורשת האבות, ודואגות לגיבוש התודעה העצמית של האומה הצעירה. ובזכות מסירות נפש זו, ולמרות גישותיהן השונות הן ידעו לשתף פעולה במשימה של העמדת עם ישראל על הרגלים, זכו שתי המיילדות להיות לאמהות – רוחניות וגשמיות – של הנהגת עם ישראל בעתיד, וכפי שאומר רש"י (א כא): "ויעשׁ להם בתים, בתי כהונה, לויה ומלכות".

ה4 יוסף ומשה – עניין הקבורה. ניתן לראות שבמידה כנגד מידה אף צורת הגמול דומה, על שגמלת חסד, יגמלו לך חסד, וסוף גומליך שגם להן יגמלו. "יוסף זכה לקבור את אביו שלא היה באחיו גדול ממנו.  מי לנו גדול מיוסף לא נתעסק בו אלא משה דכתיב 'ויקח משה את עצמות יוסף עמו' (שמות יג יט). משה זכה לקבור את יוסף, שלא היה בישראל גדול ממנו, מי לנו גדול ממשה, לא נתעסקה בו אלא שכינה, דכתיב 'ויקבר אתו בגי' (דברים לד ו)". (מדה"ג לספר בראשית ע' תתעז). יעקב משביע את יוסף שיקבר אותו בארץ ישראל במערת המכפלה. והזכיר בהקשר זה את קבורת רחל אמו של יוסף: "ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם" (בראשית מח ז) - ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ[18], וידעתי שיש בלבך עלי. אבל דע לך, שעל פי הדיבור קברתיה שם, שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן והיו עוברים דרך שם יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים. שנאמר (ירמיהו לא יד) "קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה". לפי רש"י, ההסבר שנותן יעקב ליוסף מעניק לקבורת רחל בדרך משמעות חשובה. יעקב מסביר שהוא קבר את רחל בדרך לא מתוך אילוץ ולא מפני נחיתותה לעומת לאה, אלא רחל נקברה בדרך כדי להתפלל על בניה היוצאים לגלות (שם מח, ז).
יוסף הולך בדרכי אביו ואף שהוא מת במצרים הוא משביע את בני ישראל להעלות את עצמותיו לארץ ישראל ולקברו בה "וישבע יוסף את בני ישראל לאמור פקד יפקד אלהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה" (בראשית נ כה). ואכן בפרשת בשלח, התורה מספרת על משה "ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל לאמר פקד יפקד אלהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם" (שמות יג יט). רשי לומד מן התוספת של המלה 'אתכם' שהעלו את עצמות כל השבטים. בספר יהושע מסופר על קבורת יוסף "ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם בחלקת השדה אשר קנה יעקב מאת בני חמור אבי שכם במאה קשיטא ויהיו לבני יוסף לנחלה" (יהושע כד לב). נתן יעקב מתנה ליוסף את העיר שכם. באומרו "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך" (בראשית מח כב). בתיאור מקום קבורת משה רבנו אומרת התורה: "ויקבר אותו בגיא בארץ מואב מול בית פעור ולא ידע איש את קבורתו עד עצם היום הזה" (דברים לד ו). אומר רשי קברו של משה היה מוכן שם מששת ימי בראשית לכפר על מעשה פעור וזה אחד הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות.

ה5 דוד המלך - תקופת הבצורת. אירוע אחר מתרחש בזמן שמלכות דוד מבוססת ושקטה יחסית מאויבים: "ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחר שנה" (שמואל ב כא א). כאשר מתפלל דוד אומר לו ה' באמצעות האורים והתומים, שהרעב בא בשל חטא שאול שביתו בית דמים על המיתו את הגבעונים למרות שבני ישראל נשבעו להם. דוד מכנס את הגבעונים נותן להם את בקשתם – שבעה אנשים מצאצאי שאול על מנת לכפר על מעשי שאול. לאחר מכן טיפל בקבורת שאול ויהונתן בנו ושבעת צאצאי שאול המוקעים: "ויקברו את עצמות שאול ויהונתן בנו בארץ בנימין בצלע בקבר קיש אביו. ויעשו כל אשר צוה המלך ויעתר אלהים לארץ אחרי כן" (שמואל ב כא יד). ירידת הגשמים היתה סימן שהעוון כופר. תיקון העוול הוביל לשכר – ירידת גשמים.

ה6 הלל גדול חכמי התורה מאה שנה לפני חורבן בית שני, כאשר התבקש לתמצת את כל התורה כולה הוא בחר לומר את הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא, פרשת קדושים, יט, יח) שהינה צורה של מידה כנגד מידה: "דעלך סני - לחברך לא תעביד" = "מה ששנוא עליך - אל תעשה לחברך" (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף לא, ע"א). כלומר באותה מידה שבה אינך רוצה שיתנהגו כלפיך, כך אל תתנהג כלפי אחרים. את הדרישה המוסרית הנעלה הוא אמץ לקו התנהגותי באורח חייו הלכה למעשה. בצורה זו הצליח לקרב את הגרים ולהכניסם תחת כנפי השכינה.

בפרק ה ניתן להבחין בסוגים שונים של מעשים טובים הזוכים לתגמול בהתאמה לעקרון של מכ"מ: יוסף במצרים נזהר מדבר עברה בכל מקום אליו נקלע מאז מכירתו לעבד ועד מינויו למשנה למלך פרעה. המיילדות שפרה ופועה עברו על דבר המלכות והפרו את צו פרעה. הן נהגו על פי צו מצפונם הישר והחיו את הילדים שפרעה הורה להשליך אל היאור. בסעיף ה3 ראינו כי מידה טובה של גמילות חסד משתרשת גם בדור הבנים ובאופן זה מקבל בעל החסד את שכרו. בסיפורו של דוד והבצורת ראינו היבט אחר של תגמול. דוד מתקן את העוול שנעשה לגבעונים בימי שאול ובעקבות כך יורדים גשמים ותקופת הרעב באה אל קיצה. הכלל המוסרי ההתנהגותי המפורסם "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא, יט יח) הינו צורה של מידה כנגד מידה, כלל זה הודגם היטב על ידי הלל באורח חייו. הוא גם הטיף לתלמידיו בדבריו: "דעלך סני - לחברך לא תעביד". אף ר' עקיבא אמר "ואהבת לרעך כמוך" זה כלל גדול בתורה, והשריש בקרב תלמידיו את המסר הזה. בספר משלי נאמר שיש לאדם להשיב טובה בטובה, ומי שמשיב ברעה על טובה, הוא כפוי טובה (משלי יז יג).

 

מסקנות

ראינו איפוא, שהעיקרון של מידה כנגד מידה (בראשי תיבות – מכ”מ) מופיע פעמים רבות בתורה, בנביאים ובכתובים באופנויות שונות. הכלל של מידה כנגד מידה שזור במקרא ובספרות חז"ל הן מבחינה תכנית, תגובה אלוהית למעשים אנושיים או תגובה כלפי מנהיגים, או תגובה בין אנשים בלבד, והן מבחינה צורנית, לשונית. בתהליך הקטלוג והמיפוי נמצאו חמש אופנויות שונות של מידה כנגד מידה. חמשת אופנויות אלה של מכ”מ הינם למעשה קווים מנחים הן בהתנהלות חיי האדם הפרטי בביתו, במשפחתו ובחברה הסובבת אותו, והן בהנהגת ציבור בכל הקשור לממסד שלטוני. מעל לכל כמובן קיימת הנהגה שמימית עליונה.  קווי המכ”מ הינם: קו הנהגתי- שמימי, קו מוסרי-ניהולי, קו משפטי- חברתי, קו שלטוני- תדמיתי  וקו מתגמל.

 

א. חטא ועונש על פי הקו האלוהי המנחה של מידה כנגד מידה – קו הנהגתי, שמימי

מן האירועים המובאים בספר בראשית אשר נסקרו לעיל בפרק א, נראה כי הקדוש ברוך הוא, בורא העולם מעורב מאוד בהנהגת עולמו בחיי היומיום. כאשר האדם יציר כפיו חוטא, הוא זוכה לתגובה הולמת ממי שאמר 'והיה העולם'. הוא מתגלה בעולם בכבודו ובעצמו ומעניש את החוטאים. סמוך לרצח הבל לאחר המבול, נקבע כלל ברור במקרא: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כי בצלם אֱלֹהִים עשה את הָאָדָם" (בראשית ט ו). מידה כנגד מידה, אדם אחר ישפוך דם של שופך דם. יש יחס ישיר בין החטא לבין העונש. הענישה סמוכה לחטא. יתרה מזו, ניכרת מגמה של התאמת העונש לחטא. באופן זה בורא עולם מנחיל לנו ברואיו עלי אדמות את הקו ההתנהגותי המנחה של חטא ועונש - מידה כנגד מידה.

ב. אירועי מכ”מ המתגלים בפעולות בורא העולם כלפי ברואיו ברצף ההסטורי - קו מוסרי ניהולי

הקו המאפיין את האירועים שתוארו לעיל בפרק ב, הינה התנהגות אנושית שאינה נאותה. על כך גומל הקב"ה במידה כנגד מידה. התנהגות זו מוארת ומתבהרת לאור גישתם הפרשנית של חז"ל. מדרשים ופרשנים שונים, רואים בהתנהלותם של אישים בתנ"ך ביטוי לתפיסה הזו של מידה כנגד מידה. כך למשל גורלו של יעקב, שלאה ובניו מרמים אותו באפיזודות שונות, מתורץ בכך שהוא רימה את אביו יצחק ונטל את הברכות שהיו מיועדות לעשו במרמה[19]. אופייני לכל האירועים האלה שהתמורה או התגובה לא היתה מיידית כמו באירועי פרק א, אלא הקב"ה נפרע מהחוטאים בשלב מאוחר יותר ברצף ההיסטורי.

ג. מידה כנגד מידה בדיני נזיקין בחברה האנושית – קו משפטי, חברתי

המוטיב המרכזי של פרשת נזיקין הוא נפש תחת נפש, או בלשון אחרת, מידה כנגד מידה. חלק גדול של הדינים והמשפטים בנויים באופן של מידה כנגד מידה מבחינה לשונית צורנית כמו שראינו לעיל 'שבר תחת שבר', באותה מידה שבה האדם פשע - האדם נענש. המידה כנגד מידה אינה מופנית לעברו של הנפגע וכלפי הנזק שנגרם לו, אלא לעבר הפוגע, והנזק הנפשי שגרם לעצמו. מתגלה מדרגתו האמיתית של הפוגע, והוא מועמד במקומו הראוי לו. המקרא מנחה קו ענישה אינדיבידואלי, ואוסר על ענישה משפחתית קולקטיבית. לא יוענש אב בגלל חטאי בנו, ולא יוענש בן בשל חטאי אביו. "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ" (דברים כד טז). רשי מבהיר בעניין זה 'לא יומתו אבות על בנים' בעדות בנים. אם תאמר בעוון בנים הלא כבר נאמר 'איש בחטאו יומתו'. יוצא מכלל זה מי שאיננו איש – ילדים קטנים. והקטנים מתים בעוון אבותם בידי שמים.

ד. מידה כנגד מידה כלפי מנהיגים מישראל ומאומות העולם – קו שלטוני, תדמיתי

בשונה ממנהיגי אומ"ה אצל מנהיגים מישראל ניכרים חטאים נקודתיים וכל אחד מהם מטופל בהתאם לחטא כמו בסיפור 'כבשת הרש'. התועלת בהגשת התיאורים והסיפורים באופן זה ברורה, מאחר שהיא מבטאת צדק אבסולוטי, מוחלט. הרי אין הוגן וישר מתגובה המתאימה בשלמות למעשה שבעקבותיו הוא בא. נראה שבהנהגת האל במקרא כלפי מנהיגים ואישי ציבור, יש למידה כנגד מידה משמעות רחבה. הרמב"ם, בהלכות סנהדרין פרק ב' מפרט את המידות הדרושות לתפקידים השונים של מנהיגי העם. הסנהדרין שהיא המקום הנעלה ביותר אין מעמידין לה אלא חכמים ונבונים, מופלגים בחכמת התורה ואף יודעים קצת משאר החוכמות. הם צריכים להיות אף נבוני לחש יודעי רוב הלשונות וכו'. ואלו בית-דין של שלושה הנמצא בכל עיר, "אף על פי שאין מדקדקין בהם בכל אלו, צריך שיהיה בכל אחד מהם שבעה דברים, ואלו הם: (א) חכמה (ב) ענווה (ג) יראה (ד) שנאת ממון (ה) אהבת אמת (ו) אהבת הבריות להם (ז) בעלי שם טוב" (קאפח, י' בתוך כתבים א' עמ' 117-119).

ה. שכר וגמול על התנהגות נאותה על פי המתווה של 'מידה כנגד מידה' – קו מתגמל

התגמול או השכר שראינו באירועים הנסקרים בפרק ה אינם בהכרח באים מיידית ובסמוך למעשה. אדרבא, מידת ההטבה עשויה להימשך עד אלף דור. ניתן להבחין בסוגים שונים של מעשים הזוכים לתגמול בהתאמה לעיקרון של מכ"מ: יוסף במצרים נזהר מדבר עברה בכל מקום אליו נקלע מאז מכירתו לעבד ועד מינויו למשנה למלך פרעה. המיילדות שפרה ופועה עברו על דבר המלכות והפרו את צו פרעה. הן נהגו על פי צו מצפונם הישר והחיו את הילדים שפרעה הורה להשליך אל היאור. ראינו כי מידה טובה של גמילות חסד משתרשת גם בדור הבנים ובאופן זה מקבל בעל החסד את שכרו (סעיף ה3). בסיפורו של דוד והבצורת ראינו היבט אחר של תגמול. דוד מתקן את העוול שנעשה לגבעונים בימי שאול ובעקבות כך יורדים גשמים ותקופת הרעב באה אל קיצה. הכלל המוסרי ההתנהגותי המפורסם "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא, יט יח) הינו צורה של מידה כנגד מידה, כלל זה הודגם היטב על ידי הלל באורח חייו. הוא גם הטיף לתלמידיו בדבריו: "דעלך סני - לחברך לא תעביד". אף ר' עקיבא אמר "ואהבת לרעך כמוך" זה כלל גדול בתורה, והשריש בקרב תלמידיו את המסר הזה. וכשישראל נוהגים כך הקב"ה מושיעם שנאמר "יִשְׂרָאֵל נוֹשַׁע בַּיהוָה תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים לֹא-תֵבֹשׁוּ וְלֹא-תִכָּלְמוּ עַד-עוֹלְמֵי עַד:" (ישעיה מה יז). 

 

סיכומו של דבר, המסר החוזר ונשנה לאורך קווי האפיון הללו של מכ”מ הינו מסר של עשיית צדק. נמצא בתלמוד ובמדרש "כל מידותיו של הקב"ה - מידה כנגד מידה" אנו רואים זאת גם בהיבט כללי. כאשר עם ישראל מפנה עורף לקב"ה, ומסרב לעבוד אותו ולשמור חוקיו כיאה לעבדי ה', אף הקב"ה מפנה את פניו מעם ישראל, וזונח אותם לטובת "חסדי" אומות העולם. נראה שכאן טמון יישום של מידה כנגד מידה. על פי רוב, העזיבה של עם ישראל את אלוהיו כרוכה בהתעלמות או הכחשת השגחתו יתעלה על העולם.

וכי מאחר שישראל חביבים כל כך, למה מסרם ביד אויבנו? אמר ר' חנינא (אוצר המדרשים אייזנשטיין ע' תפו): לפי שכל מידותיו של הקב"ה מידה כנגד מידה. בתחילה קודם שירדו למצרים היו בני האמהות מבזין בני השפחות, ולא נהגו בהם מנהג אחווה, והיה הדבר קשה מאד בעיני הקב"ה, והייתה רוח הקודש צווחת ואומרת: "כלך יפה רעיתי" (שיר השירים ד ז). אמר הקב"ה, היאך אעשה להם שיקבלו בני השפחות? אורידם למצרים ויהיו כולם עבדים, ובשעה שאגאלם אתן להם מצוות פסח, שיעסקו בה הם ובניהם ובני בניהם, ויאמרו כולם: עבדים היינו לפרעה - נמצאו כולם שווים. וכל כך למה? להודיע גדולתו ושבחו של הקב"ה לכל באי עולם, וידעו לעשות שלום בין בריותיו, לכך נקרא שמו שלום, שנאמר: "ויקרא לו ה' שלום" (שופטים ו כח).

ספר משלי מבהיר ומחזק את המסר של שלום בין הבריות בכך שיש לאדם להשיב טובה בטובה, ומי שמשיב ברעה על טובה, והוא כפוי טובה, ואיננו פועל לפי הכלל של מידה כנגד מידה, הרעה לא תעזוב אותו: "מֵשִׁיב רָעָה תַּחַת טוֹבָה, לֹא תָמוּשׁ רָעָה מִבֵּיתוֹ" (משלי יז יג). לאור זאת נראה לי להמליץ על

העיקרון 'מידה כנגד מידה' כעיקרון חינוכי שימושי הניתן ליישום על פי הקווים המאפיינים שנידונו לעיל. היישום אפשרי בכל מסגרת הרואה את עצמה כמסגרת מחנכת. היישום יכול ללבוש גוונים שונים ואופנויות שונות בהתאם לסיטואציה בה נתקל המחנך, המורה, האב או האם.